"במבט נשי" על גיאורגיה

"במבט נשי" על גיאורגיהלֶלָה, ג'וֹרְגִ'יָה, נִינוֹ, צִידוֹניָה ותָמָר הנשים של גיאורגיה (כתבה ראשונה בסדרה, אפריל 2014)
אתמול בלילה חזרתי מגיאורגיה. המזוודות עדיין סגורות.. ערימת הכלים מחכה לי בכיור הפרחים הנבולים מלפני שבוע באגרטלים. הבית המאובק  מספר את סיפורם של בני הבית, שנפרדו ממני לשבוע לצורך מסעי ברחבי גיאורגיה.
יצאנו משלחת של 15 איש  דחוקים במיניבוס קטן גדוש במזווודות להכיר את גיאורגייה. בשדה התעופה פגשנו את  לֶלָה המדריכה המקומית שהפכה להיות חלון הצצה לעולם אחר. עולם של סיפורים מרתקים צורות צבעים מרקמים  וטעמים עד כדי איבוד חושים.
לֶלָה  גרה באמצע  העיר ליד שדרות רוסתוולי – "השאנזה ליזה" של תבליסי.  השדרה קרויה על שם המשורר הלאומי שוֹטָא רוֹסְטָבֶלִי, שהתפרסם בזכות יצירתו הענקית– "עוטה עור הנמר". הרושם היה שמדובר על גברת מיוחדת ואנטלקטואלית.
לֶלָה הסבירה כי תבליסי פירושו הוא "מקום חמים" והאגדה מספרת על המלך וחטנג גוֹרגַסַלי במאה הרביעית לספירה שיצא לצוד פסיונים יחד עם בז ובמהלך הצייד נפלו שני העופות אל הנהר החם והתבשלו. בעקבות כך החליט המלך לגדוע את עצי יער ולבנות לו באיזור המרחצאות את העיר תבליסי. עד היום יש באזור מעיינות גפרית הנובעים מהאדמה, ורובע בתי המרחץ  שבו התרחש סיפורו של מייסד העיר קרוי בגאורגית אַבָּאנוֹתוּבָּאנִי, אַבָּאנוֹ – בית מרחץ; אוּבָּאנִי – רובע. בניין המרחצאות היה אהוד בזמנו על המשורר הרוסי פושקין; "אך הסיפור המעניין" סיפרה לֶלָה בחיוך: "מידי יום רביעי היו מתכנסות נשות גיאורגייה בבית המרחץ ליום של רחצה ובעיקר ליום של "ריכולים ועידכונים" . הגברים המקומיים היו עומדים בחוץ וצופים בתצוגת הנשים היפות שמגיעות אל המקום."
למרות הסיפור היפה על המרחצאות וההילה המסתורית שאופפת אותם, קרוב לוודאי, שהשם תבליסי הוא ע"ש תובל המקראי בנו של יפת. על פי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו תובל הוא אבי העם האיברי ששכן באזור שבו נמצאת היום גאורגיה.

עיר של מרפסות

גיאורגיה היא עיר של מרפסות. 1000 מרפסות צבעוניות "תלויות" על הבתים. במיוחד בולט הדבר במבט על הבתים הנמצאים בקצות  הרכסים שלמרגלותם זורם לו נהר הקורה. בקיץ מגיעה הטמפרטורה לעיתים ל- 45  מעלות צלזיוס. למרפסות יש תפקיד מאוד חשוב באיורור וקירור הבתים יחד עם הנהר. אורכו של הנהר  1,364 ק"מ והויוצא במזרח טורקיה לגאורגיה, ממנה לאֲזַרְבַּיידגָ'ן, עד שנשפך לים הכספי.

גשר מֶטֶחִי שעל נהר קורה (מֶטְקְוָוארִי) הוא העתיק שבגשרי העיר. סיפור טרגי וקשה מלווה את ההיסטוריה שלו ושל העיר. ב-1226 כבש את העיר השליט המוסלמי גַ'לַאל א-דין. הוא דרש מכל הגאורגים שעברו על הגשר לדרוך על סמל דמותה של מריה; ומאחר שהם סירבו, רצחו חייליו על הגשר כ-100,000 גאורגים. ובנוסף הוא פקד על חייליו לכרות את ראשם ולהשליכם לנהר. במשך ימים רבים היו מי הנהר אדומים מדם הגאורגים הנאמנים לנצרות.

דֶדה גיאורגיה – "אמא גיאורגיה" היא אשה שאי אפשר להתעלם ממנה והפכה, בעצם,  לאחד מסמלי העיר . מדובר על פסל ענק בצבע כסף המתנשא לגובה של 20 מ' של ". פסל משנות ה-60 של המאה הקודמת.  הדמות אוחזת בידה האחת חרב ובידה השנייה גביע יין כאומרת: האם אתה מאוהבי או משונאי?!  . הפסל מיצג את גיאורגיה הישנה כשהגברים היו אנשי אדמה והנשים גידלו את הילדים, אבל, גם שמרו פיסית  על הבית. הפסל ניצב  ליד מצודת נָרִיקָלָה שנבנתה המאה ה-4 לספירה והייתה בעלת חשיבות אסטרטגית בגלל מיקומה הגבוה המשקיף על תביליסי העיר ועל נהר קורה .

אגב, גיאורגיה היא היחידה בעולם שבה המילה mama מציינת אבא ולא אימא. אימא בלשון הגאורגית היא דווקא  דֶדה וזה מביא אותי למחשבה איך המדינה "הקטנה – גדולה" הזו לא הושפעה מעמים אחרים בנושא האשה ומעמדה ונתנה לה מקום של כבוד !

נִינוֹ – הנזירה היפה

אל  " נִינוֹ הקדושה" התוועדנו ממרומי ההר המשקיף על העיירה מצחטה- עיירה ציורית בעלת גגות אדומים, שהייתה בירת גאורגיה עד המאה החמישית, לפני שעברה לתביליסי המרוחקת כ-20 ק"מ. על ההר הזה נבנו כנסייה ומנזר הנקראים צוורי Jvari- "כנסיית הצלב" לכבוד "נינו הקדושה" שהגיעה למקום מקַפָּדוֹקְיָה (תורכיה) ב-311 והשפיעה על הגיאורגים להתנצר. האגדה מספרת שהנזירה היפה התישבה על המצוק החולש על הנהרות קורה ואראגווי ועל עיר הבירה– מצחתה, ריפאה רבים והטיפה לנצרות. היא ליקטה זמורות גפן גזרה את שערה הארוך והעבה  ועשתה מזה צלב שהציבה על המצוק. מאחר שקצותיו היו רכים זרועותיו היו שמוטים קמעה. הצלב (העקום) הוכר בהמשך כ"צלב נינו". בעקבות מעשה הניסים שעשתה התנצרה באותה תקופה המלכה, אך המלך מירין התנצר רק כאשר פגע הברק  בפסלו של האל הפאגאני ושרף אותו. עבורו זו הייתה העדות ל"אמת" של נינו ולהשפעה המאגית של תפילותיה. דמותה של נינו הקדושה מונצחת בקתדרלה של סווטיצחובלי שמֶצְחְטָה.

צִידוֹניָה היהודיה

קתדרלת סְבֶטִי צְחוֹבְלִי. היא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, וראשיתה מהמאה ה-11. יש מסורת שלפיה הייתה פה התיישבות יהודית ראשונה כבר לפני כ-2,000 שנה וכי מתחת ליסודות הקתדרלה קבורה היהודיה צידוניה, שנקברה ובידה גלימה של ישו. את הגלימה הביא אליעז אחיה. על פי המסורת אליעז רכש את הגלימה של ישו מידי חייל רומאי לאחר הצליבה. כשמסר את הגלימה לאחותו צידוניה היא החלה להתפתל מכאבים בדומה לאלה שהיו לישו, בתוך זמן קצר היא נפטרה ונקברה במקום עם הגלימה שהייתה בידיה ולא ניתן היה להוציאה מהן. לאחר שנקברה צמח מעל קברה עץ ארז הלבנון. כשהגיע למקום במאה הרביעית המלך הגאורגי מיריאן, הוא החליט להקים כנסייה מעל קברה של צידוניה. בזמן הבנייה כרת את הארז, והכין ממנו שבעה עמודי תמיכה ליסודות. שישה מהם נתקעו בקלות באדמה, אך כל הניסיונות לתקוע את העמוד השביעי בקרקע עלו בתוהו, כאילו היה עמוד העץ מכושף: הוא עלה והתרומם באוויר, רק בעקבות תפילה ממושכת של נינו הקדושה במשך כל הלילה נתקע העץ באדמה. הגאורגים מאמינים עד ימינו כי מעמוד העץ המכושף יוצא נוזל בעל סגולות מרפא לכל המחלות. זו הסיבה שהקתדרלה קרויה סְבֶטִי צָחוֹבֶלִי – עמוד (העץ) נותן החיים.

בית הכנסת

"במבט נשי" על גיאורגיהממצודת נָרִיקָלָה צפינו על כנסיית סיוני (Sioni) הקרויה על שם הר ציון ועל בית הכנסת הגדול של טביליסי, מבנה דו-קומתי בעל שני אולמות תפילה. בביקורנו בבית הכנסת, מאוחר יותר, גילינו שזהו בית הכנסת הגדול מבין 15 בתי כנסת שהיו

בגאורגיה בימי זוהרה של הקהילה היהודית שם. חזן בית הכנסת סיפר לנו שהיה בישראל אך נדרש לחזור לתבלסי ע"י הקהילה בגלל תפקידיו "האסטרטגיים" הנוספים כ-שוחט ומוהל. ב-1953 סגרו הסובייטים את בית הכנסת, אך בגלל חוזקה של הקהילה היהודית הוא נפתח כעבור זמן קצר יחסית. בית הכנסת מוקף חומה, ויש בו שער ברזל. בחזיתו מגן דוד מרשים. רוב ילידי הקהילה עלו לארץ בשנות ה-80, כשהשלטונות הסובייטיים פתחו את שערי העלייה.

המלכה תָמָר

בראש רשימת הנשים המרשימות של גיאורגיה עומדת תמר שנודעה ביופיה ובחוכמתה. תמר מלכה בטביליסי מ-1184 ועד 1213 ותקופת מלכותה מתוארת כתור הזהב של גיאורגיה. תמר הייתה נכדתו של המלך  דוד הבנאי, שאת פסלו המרשים ניתן לראות  בעיר, ובתו של המלך גיאורגי השלישי. מספרים שצבאה נהג להריע לה במלים "יחי המלך תמר". המשורר הלאומי שותה רוסתוולי היה יועצה ושר האוצר שלה. עד היום עומדת בעינה התעלומה מדוע נטש רוסתוולי ביום בהיר אחד את חייו הטובים בחצר המלוכה ונסע למנזר המצלבה בירושלים, שם סיים את חייו. יש כאלה שחושבים שהוא גלה מארצו בגלל שחיזר נואשות אחר המלכה. בכל מקרה את יצירתו הנודעת "עוטה עור של נמר"- שיר הלל לאהבה, הוא הקדיש למלכה. תמר עצמה נישאה פעמיים: ב-1185 נכנעה ללחצה של מועצת האבירים שפעלה בטביליסי ונישאה לנסיך יורי בוגוליובסקי, רוסי במוצאו. אבל הוא נקלע לסכסוכים פנימיים בחצר המלוכה ותמר הגלתה אותו מארצה. ב-1188 היא נישאה בשנית, לנסיך הגרוזיני דוד סוסלן, המצביא שהביס את הסלג'וקים שניסו פלוש לגיאורגיה.
סופה של המלכה תמר לוט בערפל. האגדות מספרות שכאשר נפטרה היא נקברה בגומחה סודית כדי שאויביה לא יחללו את קברה. אגדות אחרות מספרות ששרידיה נקברו בארץ הקודש ליד רוסתוולי אהובה. החיפוש אחר קברה של תמר הפך במאה ה-20 לנושא למחקר אקדמי כמו גם למוקד עניין לציבור הרחב.  הסופר הגאורגי, גריגול רובכידזה, כתב במאמר בשנת 1918 על תמר: "עד כה, איש אינו יודע איפה הקבר של תמר. היא שייכת לכולם ולאף אחד: הקבר שלה הוא בלבם של הגאורגים, ובתפיסה הגאורגית. זה לא קבר אלא אגרטל יפה שבו פורח פרח השומר על רעננותו, המלכה תמר, פורחת.

בתיה מאיר- עיתונאית ומדריכה ב"רימון טיולים"

הכותבת הייתה אורחת של משרד התיירות הגיאורגי עם  משלחת עיתונאים של האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית.

 

התקשרו עכשיו
03-5260011

צור קשר

מלא פרטים ונחזור אליכם בהקדם