אי-שוויון בין צפון לדרום איטליה

אחת הדוגמאות המובהקות לפיתוח לא שוויוני בתחומי אותה מדינה – היא איטליה.
הנתונים הכלכליים של איטליה (לפי נתוני 2008) אמנם ממקים אותה מבחינת רמת הפיתוח במקום ה-19 מבין 179 מדינות בעולם ובמקום ה-7 בעולם בהיקף התוצר המקומי הגולמי – אבל בדיקה נוספת של הנתונים מגלה כי הפיתוח במדינה אינו אחיד.
חלקה הצפוני והצפון-מערבי של המדינה הוא מוקד העוצמה הכלכלית של איטליה ואחד האזורים המפותחים באיחוד האירופי. מאפיינים אותו – תעשייה מפותחת, ערים גדולות ומודרניות, מערכות תחבורה מפותחות, הכנסה גבוהה לנפש, רמת חיים גבוהה, רמת השכלה גבוהה וכוח אדם מיומן, חקלאות מודרנית עתירת הון וטכנולוגיה, ומבחר של שירותים וחיי תרבות עשירים.
מוקד התיעוש נמצא במשולש שנוצר בין הערים מילאנו, טורינו וגנואה – המכונה "המשולש התעשייתי": מילאנו משמשת מרכז פיננסי, צומת תחבורה ומכרז תעשייתי ראשי, ומייצרים בה ציוד כבד, תעשייה כימית ואופנה (בנטון, גוצ'י, ארמני); טורינו היא המרכז התעשייתי השני בחשיבותו באיטליה, במתמחה בתעשיית המכוניות (פיאט, לנצ'יה), ייצור מגוון של מוצרי חשמל, מכונות, טרקטורים ועוד; וגנואה היא עיר נמל חשובה לחוף הים התיכון, שדרכה מייבאים למדינה פחם, נפש, כימיקלים, סיבים ומוצרי מזן טרופיים. לצד הנמל התפתחה תעשייה מגוונת: זיקוק נפט, תעשייה פטרוכימית, עיבוד מוצרי מזון ובניית אוניות.
לעומת החלק הצפוני המפותח – החלק הדרומי, המשתרע מדרום לרומא, ומכונה "מצוג'ורנו" (מילולית: "צהריים", ופירוש השם: "ארץ השמש היוקדת"), מפותח הרבה פחות. כלכלתו נשענת עדיין במידה רבה על חקלאות, המדינה תומכת בו, והוא נחשב לאחד האזורים העניים באיחוד האירופי כולו. באזור רחב ידיים זה מייצרים רק 25% מן התוצר המקומי הגולמי, ומועסקים בו 50% מכלל החקלאים במדינה. עד לפני שנים לא רבות התאפיין אזור זה גם בעוני וגם בבערות ופשיעה מאורגנת (האזור הוא מולדת המאפיה האיטלקית), ולכן הידרו רבים מתושביו המשכילים לצפון איטליה ולמדינות אחרות, ובכך הגדילו עוד יותר את הפער הקיים במדינה והנציחו אותו.
 
מאמצים לפיתוח הדרום באיטליה
בשנות ה50 של המאה הקודמת הקימה ממשלת איטליה את "הקרן לפיתוח המצוג'רנו", ובתמיכת הבנק העולמי והאיחוד האירופי החלה להפנות לאזור תקציבים מיוחדים.
חקלאות – תחילה הופנו עיר מאמצי הפיתוח אל מגזר החקלאות וכללו רפורמות קרקעיות, שהפכו את החקלאים לבעלי הקרקעות שאותן עיבדו; הכנסת שיטות עיבוד מודרניות ומעבר מחקלאות אקסטנסיבית של שדות חיטה וכרמי זיתים לחקלאות אינטנסיבית של הדרים, ירקות, ענבים, גידולי תעשייה ובעלי חיים; הקמת מאגרי מים ומערכות ניקוז להשקיה בעונת הקיץ; סלילת כבישים מהירים שאפשרו להוביל את הסחורה לשווקים שמחוץ לאזור ועוד. מאמצים אלו הצליחו, והתפוקה (התוצרת) החקלאית עלתה. האדמה באזורים הפוריים שבקרבת החוף מניבה כיום פי 10 יותר משהניבה בעת שעיבדו אותה בשיטות מסורתיות. אבל באזורים ההרריים, שהם רוב השטח של הדרום, ההישגים נמוכים יותר, ושטחי החקלאות המצויים שם מעובדים עדיין בשיטות מסורתיות.
תעשייה – בשנות ה-50, התעשייה באזור הדרום לא הייתה מפותחת, ורק 17% מכלל המועסקים בתעשייה במדינה עבדו במצוג'ורנו. הסיבות לכך: מיעוט חומרי הגלם ומקורות האנרגיה באזור, הריחוק משוקי הצפון שבהן מרוכזת מרבית האוכלוסייה ולעלויות ההובלה הגבוהות, לכוח האדם הבלתי מיומן וחסר ההשכלה, לאוכלוסייה הכפרית הענייה ולמחסור במרכזים עירוניים לאספקת שירותים. כמו בחקלאות, גם כאן נדרשה התערבות ממשלתית לעידוד הפיתוח. ההתערבות כללה מענקים והקלות מס ליזמים, בניית כבישים מהירים המקשרים את הדרום לצפון, פיתוח נמלי הים, הכוונת חברות ממשלתיות לפעול בדרום והכרזה על כמה מוקדי פיתוח – כבסיס לצמיחת האזור כולו.
 
\משנת 1965 החלה ממשלת איטליה להפנות משאבים אל המגזר התעשייתי. תחילה הופנה עיקר הפיתוח לתעשייה הכבדה – פלדה, מספנות, תעשיית הרכב, זיקוק נפט ותעשיות פטרוכימיות (הקשורות לנפט ומוצריו). כתוצאה מפעולות אלו גדל מספר המשרות בענף, ומספר עובדי התעשייה באזור גדל כמעט פי 3. אבל מרבית המפעלים שהוקמו הם עתירי הון (לא עתירי ידיים עובדות), ובאופן יחסי הם מספקים מעט מקומות תעסוקה. כמו בחקלאות, עיקר הפיתוח התרחש לאורך אזורי החוף, בעוד האוזרים ההרריים הפנימיים נותרו נחשלים במידה רבה. תעשיית הדרום עדיין נחשבת מפגרת בהשוואה לתעשייה בצפון איטליה.
 
שירותים ותשתיות – תקציבים הופנו גם לפיתוח השירותים והתשתיות באזור: בתי ספר, בתי חולים, מרכזים להכשרה מקצועית ועוד. כן הוקמו תחנות כוח הידרואלקטריות ומערכות טלפונים, ונסללו כבישים ומסילות ברזל, שאפשרו להוביל את תוצרת החקלאות והתעשייה אל מחוץ לאזור.
 
תיירות – מאמצי פיתוח נוספים הוקצו לפיתוח התיירות באזור שהוא בעל גורמי משיכה מגוונים: חופים, איים ומפרצים יפהפיים; נופים הרריים; ערים היסטוריות ואתרי ארכיאולוגיה דוגמת העיר פומפי; הרי געש עשנים דוגמת הווזוב והאטנה וסביבה וולקנית. הקרן סייעה בהקמת בתי מלון ואתרי תיירות ובסלילת כבישים מהירים לאורך החופים המערביים והמזרחיים. ואולם אף שהתיירות באזור התקדמה, ומספרם של התיירים המגיעים לאזור גדל, גם היום מעטים תיירי החוץ המגיעים לאזור יחסית לתיירים המבקרים בצפון המדינה.
מאמצי הפיתוח שנעשו, ועדיין נעשים, באיטליה לפיתוח הדרום הביאו לצמיחה ופיתוח בכמה אזורים: אזור נפולי התפתח בזכות הנמל ובזכות מפעלים גדולים דוגמת "אלפא רומאו" ומפעלים של התעשייה האווירית; הציר שבין הערים סירקוזה ואוגוסטה בסיציליה מתפתח בזכות ניצול מאגרי הנפט באזור, פיתוח תעשייה פטרוכימית והקמת נמל מים עמוקים על החוף שבין שתי הערים, המסוגל לקלוט מכליות בנפח גדול; והציר שבין הערים ברינדיזי ואוטרנטו שב"עקב המגף האיטלקי" מתפתח בזכות מפעלי פלדה, מהגדולים באירופה,מפעלים פטרוכימיים וקרבה לנמל.
אבל באזורים רבים אחרים תהליכי הפיתוח מוגבלים, והאזור ככלל עדיין סובל מעוני ומשיעורי אבטלה מן הגבוהים באירופה. ומאחר שבצפון המדינה נמשכים כל הזמן תהליכי פיתוח מהירים, הפער בין האזורים ניכר בבירור, ואפילו הולך לגדל. וכף, בשעה שתושבי הדרום חשים תחושות של קיפוח והזנחה, פועלות בצפון תנועות פוליטיות הקוראות להתנתק מן הדרום.
 
מאת – אמנון אפשטיין – מדריך ברימון טיולים.

התקשרו עכשיו
03-5260011

צור קשר

מלא פרטים ונחזור אליכם בהקדם